איך מתגברים על אכילה רגשית? לא מתגברים!

אחד הנושאים המדוברים והנדונים ביותר בנושא ירידה במשקל הוא "אכילה רגשית".

אכילה רגשית יכולה לבוא לידי ביטוי בכמה אופנים:

  • אכילה שלא בגלל רעב, אלא כתפיסה של האוכל כמשהו מרגיע ומנחם.

  • אכילת יתר, גם כאשר לא רעבים.

  • קושי להפסיק באמצע אכילה של מאכל.

נושא האכילה הרגשית הינו נושא חם. ישנם מומחי הרזיה שונים המתמקדים בעיקר בנושאי האכילה הרגשית, כגון אימון התת מודע, או הקניית שיטות לשליטה עצמית, יותר מההתמקדות בתזונה עצמה. שיטה נוספת הנהוגה בהרבה מכוני הרזיה ומהווה רק פתרון חלקי של הבעיה, היא ארוחת פינוק שבועית שמטרתה לשחרר לחץ ומתח שמצטבר עקב הדיאטה, ולתת הרגשה שלא הכל אסור כל הזמן ולפעמים אפשר להתפנק.

הגישה שלי להתמודדות עם אכילה רגשית היא אחרת בתכלית, ונובעת, בין השאר, מההשקפה הייחודית שלי לגבי "מה הם הרגלי אכילה נכונים" , ושונה מרוב השיטות המקובלות.

אתחיל מהשורה התחתונה: אצל הרוב המוחלט של האוכלוסייה אכילה רגשית היא לא בעיה מרכזית בשמירה על משקל תקין, ולכן אין צורך להתמודד עם אכילה רגשית, אלא לשים דגש על דברים אחרים, כפי שאפרט בהמשך.

אז בואו נתחיל. לא אחת אני שומע מלקוחות משפטים כגון אלו:

"יש לי חולשה בלתי מוסברת למתוק, זה מה ששובר לי את כל הדיאטה" .

"אני אוכלת לא בגלל שאני רעבה, יש לי בעיה רגשית" .

"אני פשוט לא יודע מתי לעצור, זו הבעיה העיקרית שלי".

"אם אני מתיישבת על חבילה של חטיף, אני לא אעזוב אותה עד שתיגמר. גם אם בשלב מסוים זה כבר מגעיל אותי, אני לא אפסיק".

למרות שהמשפטים הללו נתפסים כבעיה קלאסית של אכילה רגשית, אפשר ונכון להסתכל עליהם מזווית אחרת.

רוב האנשים מתייחסים לבעיית האכילה הרגשית שלכאורה יש להם, כהצדקה למצב בו הם נמצאים, והם משוכנעים שבעיית האכילה הרגשית שלהם קשה יותר משל האחרים. אך הנתונים מראים שאצל הרוב המוחלט של האוכלוסייה הבעיה קיימת ברמה פחות או יותר דומה, ורק אצל אחוז נמוך מהאוכלוסיה הבעיה חריפה יותר.

בעיית האכילה הרגשית אצל רוב האנשים היא בבחינת "הקש ששובר את גב הגמל". כלומר, הבעיה בפני עצמה לא מספיק משמעותית כדי לגרום לכישלון. אך בפועל, היא זאת שגורמת לשבירה, או מובילה לכישלון הדיאטה בחלק גדול מהמקרים.

ברצוני לבחון שני משפטים מתוך הדוגמאות שנתתי קודם:

"יש לי חולשה למתוק" – האם יש אדם שאין לו חולשה למתוק? החולשה למתוק לא מתעוררת סתם כך. הגוף שלנו חי על סוכר. המוח שלנו ניזון מסוכר. ברור שגופנו ירצה לקבל כל גרם סוכר שהוא יכול.

אמרה ידועה מעולם התזונה אומרת ש"אם יש לך כמיהה למתוק אחרי הארוחה, כנראה שלא אכלת מספיק פירות". בכל ארוחה, הגוף שלנו צריך להרגיש שהוא קיבל את כמות האנרגיה שהוא צריך. כאשר אנחנו אוכלים פחמימות מורכבות, שברוב מכוני ההרזיה נמצאות בבסיס של כל דיאטה, לגוף לוקח כמה שעות לפרק אותן עד למצב שהוא יוכל להשתמש בהם כאנרגיה. לכן, הגוף מרגיש שהוא לא בא על סיפוקו המידי, כיוון שהוא לא קיבל אנרגיה זמינה, ובסוף הארוחה, גם אם אנחנו שבעים, הגוף מאותת לנו שחסרה לו אנרגיה מידית, ומאחר וסוכר משמש כאנרגיה מידית, הצורך במשהו מתוק מתעורר.

"אני פשוט לא יודע מתי לעצור " – אחת הבעיות באכילת אוכל בעל ערכים תזונתיים נמוכים היא שבזמן האכילה הגוף מרגיש שהוא אינו מקבל מספיק ויטמינים ומינרלים מהמזון ולכן הוא מאותת לנו לאכול עוד ועוד כדי להשלים את החסר. לכן בהרבה מקרים אנחנו מוצאים את עצמנו אוכלים יותר מידי, ואחר כך מצטערים על כך. למעשה, בכל ארוחה מבושלת, טובה ככל שתהיה, אנו אוכלים מזון שקל לנו לאכול ממנו הרבה. בנוסף חלק מהוויטמינים והמינרלים נהרסים בזמן הבישול. שתי הסיבות הללו, שגורמות לכך שגופנו אינו מקבל את מה שהוא צריך, הן הסיבה העיקרית לכך שאנו נוטים לאכול אכילת יתר בעיקר כאשר אנחנו אוכלים אוכל מבושל או מעובד. במילים אחרות, זה לא שאנחנו לא יודעים מתי לעצור, אלא הגוף מבקש מאתנו להמשיך לאכול עוד ועוד.

לעומת זאת, כאשר אנחנו אוכלים אוכל חי, כגון ירקות חיים או פירות חיים, אין סיכוי שנגרר לאכילת יתר. האם קרה לכם פעם שאכלתם סלט חי כלשהוא, והרגשתם שאינכם יכולים להפסיק? האם קרה לכם שבמקום לאכול מנה אחת, חיסלתם חמש מנות סלט ירקות? לחילופין, האם קרה לכם שבמקום לאכול שתים או שלש מנות פרי, הרגשתם שאינכם יכולים לעצור ומצאתם את עצמכם אוכלים עשר מנות פרי? סביר מאד להניח שלא, והסיבה לכך פשוטה: כאשר האוכל עשיר בערכים תזונתיים, ובמקביל הוא קצת קשה יותר ללעיסה, אין סיכוי שתגיעו לאכילת יתר.

לכן, ככל שתאכלו יותר מנות של אוכל חי ומלא ערכים תזונתיים, ופחות אוכל מבושל, מעובד ודל בערכים תזונתיים, גם אם הוא נחשב בריא לכאורה, הסיכוי שתגיעו לאכילת יתר יקטן.

מה לגבי אכילה כאשר לא רעבים או התייחסות לאוכל כמשהו מנחם ?

אינני מזלזל חלילה בתופעות הללו, ולא טוען שקל להתמודד איתן, אולם לדעתי אחד הגורמים העיקריים להתחזקות התופעות הללו הם הרכב התפריט והנושא של הגבלת קלוריות והרעבה עצמית.

כאשר אנחנו עושים דיאטה מסורתית, וחיים כל הזמן בתחושה של הגבלה בנושא האוכל, הדבר משפיע על תת המודע ומעצים את חווית החוסר. כאשר נחווה משבר, קטן ככל שיהיה, שאינו קשור לתחום האכילה, באופן אוטומטי נחווה הצפה רגשית ויתעוררו לנו עוד בעיות, שאחת מהן היא תחושת ההגבלה והחוסר בנושא התזונה. ההצפה הכללית גורמת תסכול ותחושת חוסר אונים. וכדי להשתחרר ממנה אנו נעשה ניסיון להקטין את תחושת המשבר הכוללת ע"י פתרון אחת/חלק מהבעיות שצפו ברגע המשבר. בחירה שלנו באכילה מנחמת תספק את התחושה המידית שלפחות בעיה אחת נפתרה. כמובן שלא זה הפתרון האידיאלי, כיוון שאת תחושת החוסר מחליפים רגשות האשמה על השבירה וחוסר היכולת לריסון עצמי..

אולם, כאשר מראש איננו מרגישים מוגבלים בנושא האוכל, איננו סופרים קלוריות או נקודות, ואיננו מרעיבים את עצמנו, אלא מתמקדים באכילת המאכלים הנכונים, אזי ההרגשה של חווית החוסר לא קיימת וממילא הרצון לשבור את חווית החוסר אינו עולה, ובאופן טבעי אנחנו פחות נוטים לפנות לאוכל כדי לחפש נחמה.

אוסיף ואומר, שגם אם בסופו של דבר כן נפנה לאוכל כדי לחפש נחמה, זה לא יקרה באותן העוצמות, ובנוסף נבין בנקל, שגם אם פישלנו עכשיו זה לא נורא, כי בסיכום הכללי של היום, אכלנו בעיקר אוכל בריא וזה מה שקובע.

לסיכום, כמו שכתבתי בכותרת המאמר, השיטה שלי להתגבר על אכילה רגשית היא לא להתגבר! כלומר, ממילא, כאשר אני אוכל את האוכל הבריא והנכון לגוף שלי, הצורך בהתמודדות עם הבעיה פוחת. הסיבה העיקרית לכך היא היכולת לספק לגוף את מה שהוא צריך, ובכך לנטרל את הצורך בפיצוי והשלמות, שנתפס אצלנו כתשוקה הגורמת לאכילה רגשית. הסיבה הנוספת היא שממילא איני חי בחוויה של חוסר ולכן איני צריך לשבור את תחושת החוסר, וגם אם כן, איני מתייחס לכך בחומרה, כיוון שהשגרה שלי היא טובה ונכונה.

מתוך דברי, ניתן להבין בפשטות, שהמפתח להצלחה בירידה במשקל ושמירה על התוצאות לאורך זמן, אינו אימון התת מודע, או ספירת קלוריות, אלא אכילה של המאכלים הנכונים לגופינו. הדבר ניתן ליישום בקלות רבה יותר, כאשר לומדים את העקרונות התזונתיים שעומדים מאחורי הבחירה הנכונה של המזון.

בהצלחה!